אנשיםעם עם אריק שגב: תרגעו, כולכם הולכים למות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

אריק שגב: המסר של הסדרה שלי, אם הייתי צריך לשים אותו במשפט אחד, זה "הכל בסדר, אתם כולם מתים כרגע". [מוזיקת פתיחה מתחילה] מתים באופן של תהליך, אנשים מתים. אנשים מתים זה לא במובן סטטי, כלומר dead people, אנשים שהם ז"ל – אנשים מתים כתהליך שקורה לנו, כרגע, הוא תהליך דינמי שהוא סופי. ובגלל שהוא סופי אנחנו צריכים לחבק אותו ולא לפחד ממנו. קבלה מוחלטת של העובדה שאני עומד למות, לא כמשהו דכאוני, לא כסוף של משהו, אלא כאיזשהו משהו שיקרה לי: מאוחר יותר בערב אני אוכל ארוחת ערב, ומאוחר יותר בחיי אני אמות.

[אות פתיחה]

קריין – עומר סנש: אנשימעם, פודקאסט של אנשים עם מוגבלויות. מבית מועדון צרכנות עדיף ופודקאסטיקו. אנשימעם, מגישה: תכלת גינס

 

תכלת גינס: אין, אה.. אני לא.. אני חירשת, אני לא שומעת פודקאסטים!

 

קריין: אנשימעם!

[\סוף אות פתיחה]

 

תכלת גינס: האורח שלנו היום הוא אריק שגב. אריק, מה העניינים?

אריק: העניינים מצוינים, מה שלומך?

תכלת: בסדר. אני יודעת שכתבת המון תסריטים להרבה תכניות שבטח המאזינים מכירים, אבל כשביקשנו שתציג את עצמך, דווקא בחרת להתמקד בדברים החשובים ביותר.

[\סיום מוזיקת פתיחה]

אריק: אני לא יודע מה החשובים ביותר. החשוב ביותר עבורי הוא שאני עדיין פה, זה החשוב ביותר, זה המגניב. מעבר לזה, אפשר להגיד שיש לי שלושה חתולים, אהוביי, שאני כתבתי לארץ נהדרת, לאלי יצפאן, לאדיר מילר, את בנות הזהב הגירסה הישראלית אהובותיי, והיום אני כותב סדרה על מחלתי האהובה, או "הדיזיז" [disease] כפי שאני קורא לה.

תכלת:   מה כואב לך? [צוחקת]

אריק:     וואו, הכל. את שואלת ספציפית היום? או שנים אחורה, כי זה ייקח זמן.

תכלת:   וואי, אבל מה כואב לך, זה, [נושפת בשפתיים פףףףף]

אריק:     בואי נקצר, היסטוריה רפואית באמת מפוארת של עיטורים מאוחרים ודחיינות ראויה לשבח ורופאים שטועים וצודקים ודיאגנוזות ומיסדיאגנוזות: יש לי כשל כליות, אין לי כליות למעשה, אני לא משתין, שזה דבר חשוב, מסתבר, וכרגע אני עובר טיפולי דיאליזה, עברתי השתלת כליה מאמי האהובה, שעם כל האהבה – נדחתה (לא אמי, כמובן; הכליה עצמה). ועכשיו אני בחדר המתנה למוות אני מניח [צוחק] או תרומה.

תכלת:   ואיך הכול התחיל? מה היה הנקודה שכל המהפך, הנקודת מפנה?

אריק:     אין נקודה, זה, את יודעת מה? זה מיתוס שצריך לשבור, ובגרזן, אוהבים מאוד לדמיין את הרופא שאומר "שב, [גרירת כסא] תרצה מים? [מזיגת מים] יש לי בשורות רעות לספר לך: נותרו לך 8 חודשים ויומיים לחיות". זה לא הולך ככה. אין נקודה, קודם כל כי רופאים הכי בעולם לא רוצים להיתבע. זה המוטיבציה מספר 1 שלהם, הם לא רוצים להיתבע, ולכן אין את הסצנה, לא אומרים לך דברים מוחלטים, כי דברים מוחלטים… אז כאילו נותנים לך להבין. כתוצאה מזה, דרך אגב, זה היה, אני פשוט, בואי נגיד, אני אגיד לך עוד,

תכלת:   איך הבנת את זה? זה מה שמעניין אותי, הסוויץ' בראש.

אריק:     זה לא, זה העניין, זה קרה בעיקרון… היה לי אישפוז שלישי מני רבים. יש את האירועים ש-, אירוע אפס שצריך להבין מתי הוא היה, אבל באיזה אישפוז אחד יותר מדי על איזשהו פצע ברגל שלא נסגר (אני אראה לך אח"כ, זה, אני אומר לאנשים שזה פציעה מקליע)

תכלת:   [צוחקת]

אריק:     מה לעשות. אז באישפוז על הפצע הזה שלא נסגר, פתאום אני הבנתי, מדיווחים ובדיקות וזה, שבעצם מה שהם אומרים לי זה שאין לי כליות, שהכליות שלי עומדות להיגמר ואי אפשר לחיות בלי כליות. כאילו, אז מה הם אומרים לי, שאני… סופני?? ואז כאילו נכנסה שירילי דשא, שאז עבדתי איתה על הגרסה הישראלית לבנות הזהב…

תכלת:   דרך אגב, תוך כדי כל התהליך של אומרים ואומרים ואישפוזים, עבדת כרגיל?

אריק:     כן.

תכלת:   אוקיי, ופשוט השגרה שלך נקטעה באמצע.

אריק:     זה העניין, שהיא לא נקטעה, פתאום נהיה לה, היא נקטעה בסופו של דבר, אבל נהיה לה איזה שלב האטה מפואר של הבנה, כי לתוך העונה השנייה של בנות הזהב, אחרי שכתבתי את העונה הראשונה, ונכנסתי לאישפוזים, פתאום הסתבר ש… הגוף מאוד לא בסדר.

תכלת:   בנות הזהב זו סדרה על קשישות.

אריק:     כן.

תכלת:   נכון? כמו שהיה פעם זקנות…

אריק:     לא קשישות, נשים מבוגרות, ההורים שלנו. היום, את יודעת, זו סדרה על נשים בנות 60, זה לא קשישות בשום אופן.

 

[קטע מתוך הסדרה] חנה לסלאו: "הי הי הי, תראי מה זה, זיו הנעורים וחמדת הגבורה [קהל צוחק] אלוהים שלח לי קבוצה של מלאכים להמתיק את רוע הגזירה שרותי גזרה עלינו על הבוקר".

תיקי דיין: "דליה, דליה, תתביישי לך, הם ילדים!"

לסלאו: "אבל הם יתבגרו אצלי מהר מאוד! [קהל צוחק] היי!"

דיין: "תראי, תראי, עם מי רותי מדברת שם?"

[\סוף  קטע מתוך הסדרה] 

תכלת:   היום בני 60 עפים על החיים, אתה יודע.

אריק:     זה דרך אגב היתה, טוב, זה דיון כבר על בנות הזהב, שזה אחד הפרויקטים שהכי נהניתי לכתוב. אנחנו קופצים מנושא לנושא. ברוכה הבאה למוגבלות השנייה שלי, מגבלה צריך לומר. אממ, בכל מקרה, אמממ, על מה אנחנו מדברים? אני מסטול, אני חושב שצריך להדגיש את העובדה הזאת, אז צריך למקד אותי.

[מוזיקת סוטול]

תכלת: זה בסדר, לי יש הפרעת קשב ואני עם מכשירי שמיעה וחירשת, אז זה מאוד ברור שיהיה לי הפרעות קשב.

אריק:     לי יש הפרעות קשב מבחירה.

תכלת:   ממה אתה מסטול? [צוחקת] מהירוק?

אריק:     כן.

תכלת:   ואיך באמת ההרגשה שיש לך הרבה חברים שרוצים את הרפואי שלך?

אריק:     "הרבה חברים שרוצים", תשמעי, בואי נודה שגראס זה לא בעיה להשיג בתל אביב. ומעבר לזה, בואי נשים, משהו שצריך להגיד, רפואי זה חרא של גראס.

תכלת:   אתה יודע שיש רפואי בשם "תכלת"? בשם שלי? מדהים לעשן אותי, תשמע, מדהים.

אריק:     הייתי מקסס אותך דרך אגב, או מערבב אותך עם מרווה ומעשן. זה נשמע הרבה יותר קינקי ממה שזה, אבל… בחורה לעשן. בכל מקרה, רפואי זה utility, זה כאילו, הוא מעמעם, הוא לא הייז (ערפל), הוא לא נותן גרוב, זה לא, זה לא לשים את ה-up setters ונרקוד לנו את הקליפסו, לא,

תכלת:   כן, ברור, נכון, זה לא מה שמדמיינים את זה.

אריק:     כן…

[\סוף מוזיקת סוטול]

תכלת:   איך מצאת את הדרך להסביר לאנשים סביבך מה עובר עליך?

אריק: אממממ, מאוחר מדי. זה קרה, פשוט אני הכחשתי לעצמי, ואז כאילו ניסיתי להסתיר את זה כי השלב הראשון הוא שאנשים אומרים לך "טוב, אתה מזייף, אתה מרמה, אתה חולה יותר מדי", ולא נעים לך כי אתה באמת פתאום חולה יותר מדי, אז אתה גם מרגיש אשמה וגם לא רוצה להסגיר את זה. ומהון להון רזיתי חצי ממשקל גופי ואיבדתי המון מהשיניים, והיה די ברור שטוב, אתה לא יכול להסתיר שמשהו קורה איתך. אתה גם נעדר, אתה מתאשפז, אנשים יבינו. אז בסופו של דבר פתאום עליתי על בימת סטנדאפ, ותוך כדי הסטנדאפ הבנתי שזה מה שאני עושה, שהסטנדאפ נהיה על המחלה שלי.

[קטע מתוך מופע הסטנדאפ]

אריק: "עכשיו אני יודע מה אתם שואלים: 'מי הבנאדם הזה, למה הוא כל כך נרגן, ולמה אין לו שיניים קדמיות'. אז התשובה לשתי השאלות, למה אני נרגן ולמה אין לי שיניים קדמיות, זה שיש לי סרטן. [שר:] כי סרטן, זה כל מה שיש לי [\מפסיק לשיר], אין לי סרטן דרך אגב, אבל אל תהיו מבואסים, אני כן הולך למות [קהל צוחק]". 

[\סוף קטע מתוך מופע הסטנדאפ]

אריק: מהון להון זה גם הצית את הסדרה.

תכלת:   אז סיפרת לאנשים דרך הסטנדאפ על המחלה שלך, כאילו לסביבה הקרובה גם?

אריק: זה היה דרך מלהגיד, זה גם להגיד לעצמי, זה לא להסתיר את זה במונחים כמו אני חולה, זה.. אני גוסס. אני חולה סופני, אני לא סתם חולה,

תכלת:   אוקיי,

אריק:     אני לא מרגיש רע, אני לא, [אנשים צוחקים] אני בנאדם עם נכות, עם סכנת מוות, כאילו, 

[קטע מתוך מופע הסטנדאפ] 

אריק: "בעיקרון אני סובל משילוב של שתי מחלות אוטואימוניות, שזה נורא נדיר. כאילו, מחלה אוטואימונית אחת נקראת אפלה, מחלה שנייה נקראת לופוס-רנציטיס* – כן! – ובעיקרון אפלה סובלים בערך חצי אחוז מהאוכלוסייה, לופוס רנציטיס סובלים 0.2 אחוז. הסיכויים שיהיה ביחד, בוא נגיד את זה ככה, קיבלתי את השיחה הכי מבאסת מאראלה. [קהל צוחק] תודה".

[*מופע הסטנדאפ התקיים לפני חמש שנים, ושגב עדכן אותנו שהאבחנה התעדכנה מאז. כעת הרופאים מאמינים שמדובר בלופוס נפריטיס]

[\סוף קטע מתוך מופע הסטנדאפ]

תכלת:   איך הקהל הגיב לזה בסטנדאפ?

אריק:     מאוד טוב.

תכלת:   הם צחקו? אתה אמרת "אני גוסס" והם נקרעו מצחוק?

אריק:     א', מצחיק, ב', מגיע לי.

תכלת:   [צוחקת]

אריק: הרעיון הוא שיש באפקטים של בדיחות על סבל שלך את האפקט של ה"וואו", ואז ההקלה עצומה של "אה, אוקיי, הוא צוחק על זה". תראי, אחד מהנזקים הבאמת ברורים של להיות חולה, נקרא לזה חולה כרוני, נקרא לזה חולה סופני, יש לזה הרבה שמות… – מצטער שהסתרתי את הפה לרגע – הוא שאנשים לא רוצים להיות בסביבתך, כי זה מזכיר להם את הפטאליות שלהם, זה מזכיר להם את הסוף, את השבריריות שלהם. עקב כך, דרך אגב, יש לי איזושהי מערכת יחסים מעניינת עם "כאן", שאני אומר להם כל הזמן על הסדרה שלי שבסופו של דבר אנשים לא ירצו לראות אותה. אני חושב שהיא צריכה להיעשות ושאנשים צריכים לראות אותה, אבל אני לא חושב שאנשים מבחירתם יראו סדרה על בנאדם גוסס, כי הם לא רוצים להתעסק בזה. עכשיו, ההלם הראשוני היה באמת כל כך עצום, כי באמת לא סיפרתי הרבה זמן, וגם היה בזה איזשהי מן חדשנות, שהיא קיבלה איזשהו הד מאוד חיובי. ועם זאת, אני מממ.. טוב, זה כבר מגיע לשיחה אחרת, פחות קשורה לנושא שלנו, אבל היתה לי איזושהי עייפות מלעשות סטנדאפ, אותו סטנדאפ עוד פעם, כאילו…

תכלת:   ואז עברת, ואז אני רוצה באמת לספר על הסדרה שלך, שעכשיו אתה…

אריק:     בתור תסריטאי זה המקום הטבעי שלי\ כמובן. שהתחילה דרך אגב באופן די מוזר בתור… מאוד מזמן, ב-95', 96', היה את הסרט "שבעה חטאים", ואז הייתי סטודנט באוניברסיטה ופתאום הגימיק הזה נראה לי גימיק נהדר – לעשות סדרה שכל פרק בה יהיה לפי מה שנקרא מודל קובלר-רוס, המודל הבנה שאתה עומד למות. שלב ראשון הכחשה, ואז זעם, וכאילו, והמשכתי לפתח את זה,

תכלת:   שלבי האבל, כן, בקלאסי, אוקיי.

אריק:     כן, כן, קובלר-רוס, ככה זה נקרא. זה פרויקט שהוא היה, הייתי פעם עצמי נער זהב של התסריטאות ונורא רצו לשמוע על פרוייקטים מופרעים שיש לי. הזמנים האלה חלפו, עברו כמובן, אבל הייתה הרבה התעניינות בפרויקט הזה, ופשוט דנה עדן, שהיא היום מפיקה אותו, זכרה אותו מאז והיא עשתה את החיבור של אחד ועוד אחד.

תכלת: אתה לבד כתבת את הסדרה ויזמת ודחפת את זה למפיקים. היה לך חשוב שהסדרה הזאת תצולם, למה?

אריק:     לא היה לי חשוב שהסדרה הזאת תצולם, אז לא…

תכלת:   אז למה, זה משמעותי לך, זה משהו שבוער.

אריק:     זה משמעותי לי כי כתיבה עצמה היא משמעותית. חלק מה-, תראי, לסדרה הזאת יש מסר שהוא קצת, קצת מפדח ומוזר לי לדבר עליו כסדרה שבתכלס עוד לא צולמה, היא בכתיבה והיא מן הסתם תשתנה, היא משתנה כל הזמן. דרך אגב, מהזמן שבו נעשה התחקיר שממנו את קוראת, עד השלב שאני מתראיין אצלך, הסדרה עצמה עברה מהפך מאוד מאוד רציני. סדרה זה דבר דינמי. החשיבות שלה היא החשיבות לעצמי, היא פסיכולוגית, תראי…

תכלת: מה המסר שלך בסדרה כאילו?

אריק: המסר שלי זה שאין מסר, סתמו את הפה, סתמו את הפה, תגידו תודה, תתחילו לחיות, די כבר. באמת, הרעיון הזה… תראי, אני אגיד לך דבר כזה, יש את הספר שנקרא איוב

תכלת:   אוקיי

אריק:     מכל התנ"ך, שהוא ספר די מיותר בסופו של דבר, ברובו גנוב, חלקו נפלא, רובו מאוד משמים. כאילו, נסי לקרוא פעם את פרק מלכים עם פסוקים הבלתי נגמרים על מה יש בבית המקדש, חתיכת דבר מתיש. ספר איוב, שהוא כל כך אמיתי, שלכן חכמים תמהו עליו "איוב לא היה, אלא משל היה". ספר איוב בעיקרון, למי שלא, הוא על איוב, בנאדם מאוד עשיר, יש לו בנות, יש לו בנים, יש לו בית, אישה, עושר רב, והוא מאוד מודה לאלוהים. וחבר שלו אומר לו "טוב, ברור שאתה מודה לאלוהים – אלוהים טוב אליך. אם אלוהים היה רע אליך, היית מקלל אותו". ואלוהים אומר "יאללה, כוסאמק, בוא נתעלל בו, נראה אם הוא באמת יקלל אותי", ואז הוא מתחיל להמטיר עליו פרעות איוב – מכה אותו בשחין והורג את כל ילדיו, וחבריו עוזבים אותו והוא יורד מנכסיו ומתגרד עם כלי חרס שפוצע אותו. כאילו כל העולם וחברים שלו אומרים "טוב, תקלל את אלוהים", והוא לא מקלל את אלוהים, ואז אלוהים נגלה אליו, ואיוב לא מקלל אותו, איוב אומר "למה?" ואלוהים אומר לו "סתום ת'פה, אני בראתי את ההיפופוטם. בראת את ההיפופוטם? לא בראת היפופוטם", דרך אגב, זה לא הפסוק הישיר כמובן, כי הם אומרים בהמות, אבל זה מה שאלוהים אומר. אלוהים יוצא מעין הסערה, מתגלה לאיוב פעם – מזה שנים בהיסטוריה התנכ"ית, דרך אגב, שאנשים לא דיברו עם אלוהים – ואומר לו "סתום את הפה, בוז! אני אלוהים, אתה לא". [תכלת צוחקת]. עכשיו, חכמי התנ"ך מאוד לא מרגישים בנוח עם הספר הזה, באמת, כאילו. מאיר שלו, דרך אגב, כתב עליו ב"תנ"ך עכשיו" דברים נפלאים, שאני מאוד ממליץ לקרוא, והפרשנות היא באמת כאילו שזה ספר שקצת מוציא את אלוהים נכלולי וקצת מראה את הצד האפל של האמונה. ואני אומר לא, זה ספר על מה זה החיים עצמם. הציפייה שלנו מאלוהים שיעזור לנו היא ציפייה מוגזמת. אלוהים עשה את העולם, הוא לא אחראי עליו, כשום ש-, את יודעת, אני עשיתי משהו וזה יעורר, אפקט הפרפר המפורסם, יעורר תגובת שרשרת של דבר שהוביל לדבר שהוביל לדבר. אני לא יכול להיות אחראי להכול, אז אלוהים יכול להיות אחראי להכול?

תכלת:   זה נורא מקל גם, נורא מקל על ההתמודדות.

אריק:     ברור, כי התמודדות היא תתמודד עם השיט שלך, אתה אחראי לשיט שלך, אתה בא עם השיט שלך, תתמודד עם השיט שלך. אתה לא יכול להתמודד? תמות, זה אופציה, הכול בסדר, [תכלת צוחקת]. הכול בסדר, זה לא חטא, החיים שלך הם לא מתנה, ואם הם כן מתנה, אתה יכול להחליף, לבקש אופניים במקום [צליל נסיעה באופניים ופעמון אופניים], אופניים יותר מגניב מחיים.

תכלת:   בעצם אתה משאיר לנו מסר לעולם…

אריק:     אני לא משאיר לכם, אני אומר משהו והולך הביתה, עזבו אותי.

תכלת:   [צוחקת] תגיד,

אריק:     זה לא, כל העניין של מורשת זה כאילו מה אתם רוצים מבנאדם אחרי שהוא מת? הרי העניין הוא מאוד מאוד פשוט: עצם החיים שלנו הם די נס. אנחנו ערימה של אטומים שהיו פה מאז ימי המפץ הגדול, מיליארדי שנים, שהתכנסו ביחד לבנאדם, החליטו שיש להם מודעות משל עצמם, והם קיימים ל-70 שנה, שאח"כ הם ישובו להיות אטומים. זה כזה מדהים, שאנחנו גם רוצים שתהיה לזה "משמעות החיים"? שיהיה לזה חשיבות? מה חשיבות? קיבלת משהו מדהים ל-70 השנה ועזוב אותנו, תמשיך הלאה, קבלו את המוות שלכם. המסר של הסדרה שלי, אם הייתי צריך לשים אותו במשפט אחד, זה "הכל בסדר, אתם כולם מתים כרגע, מתים באופן של תהליך".

תכלת:   איך קוראים לסדרה?

אריק:     "אנשים מתים",

תכלת:   אה, אנשים מתים.

אריק:     אנשים מתים זה לא כמו מובן סטטי, כלומר dead people, אנשים שהם ז"ל. אנשים מתים כתהליך דינמי, כתהליך שקורה לנו, כרגע, הוא תהליך דינמי שהוא סופי, ובגלל שהוא סופי אנחנו צריכים לחבק אותו ולא לפחד ממנו. הפחד שלנו מגיע כי אנחנו חושבים שזה תהליך לא סופי: יש חיים של אחרי מוות ויש לנו מורשת ויש לנו משמעות ויש לנו טביעת אצבע פחמנית. אבל אין משמעות להליכה שלנו. כאילו, רק הכדור שעליו אני ואת חיים כרגע, קיים מיליארדי שנים, והוא חלק…

תכלת: נשמע לי אחרי הכול מאוד אופטימי. אני לא יודעת, קנית אותי, עשית לי חשק למות.

אריק:     לא אופטימי, לא, לא, לא, הוא לא אופטימי, הוא שלו, הוא שלו. הוא, בהיעדר הגדרה אחרת, זני. כאילו, הוא הקבלה המוחלטת של העובדה שאני עומד למות, לא כמשהו דכאוני, לא כסוף של משהו, אלא כאיזשהו משהו שיקרה לי: מאוחר יותר בערב אני אוכל ארוחת ערב, ומאוחר יותר בחיי אני אמות.

תכלת: תקשיב, אתה בעצם התסריטאי של הסדרה שלך…

אריק:     ורק שלה.

תכלת:  ואתה איפשהו גם האלוהים, כי גם אלוהים אמר "תסתמו, סתום את הפה", וגם אתה, המסר שלך בעצם אלינו זה "תסתמו את הפה". אז בעצם אתה [צוחקת].

אריק:     זה מוזר, כי את יודעת, כי קטונתי, לא להיות אלוהים – אלוהים לא קיים, אני כן.

תכלת:   אז אתה סוג של אלוהים בתוכך גם, ואתה זה ש-

אריק:     לא, לא, את יודעת מה? זה מצחיק, כי אני אומר, אם אתה עומד על כתפי ענקים, לפחות תגיד שאתה עומד על כתפי ענקים, וש"י עגנון היה הרבה לפניי שם. באופן מוזר אני עובר עכשיו איזה תקופת קריאה מחודשת בעגנון, שהיה לו חשבון מאוד יפה ומאוד מעניין עם אלוהים, בעיקר לאור השואה.

תכלת: שמע, בעיניי להיות תסריטאי זה מטורף, אתה עושה חיים ו-

אריק: כן, כל החיים שלי זה קוק ודוגמניות.

תכלת: [צוחקת]

אריק: אחרי זה אני הולך לאכול פלאפל, אחרי זה אני הולך לישון. זה, זה החיים המטורפים התסריטאיים שלי.

תכלת: תקשיב, יש איזה קלישאות או כל מיני סטריאוטיפים שקשה לך איתם במיוחד בנוגע למגבלה?

אריק: לאחרונה המצאתי בפייסבוק שלי את ההשטאג #להסבריא, כמו שיש "להסגביר", שזאת מילה מאוד יעילה שבה פמיניסטיות מסבירות את התופעה, "להסבריא" הוא מונח בו בריאים מסבירים לנכה איך להתמודד עם המצב שלו. וזה מובן מדוע יש קלישאות, כי קלישאות מנחמות, כי אנחנו חושבים שהן נכונות. הקלישאות החביבות עליי, אה, "הכול במוח", שזה אני חושב שלגיטימי למי שאומר "הכול בראש" לבעוט לו בביצים ולהגיד לו "דמיין שלא עשיתי את זה".

תכלת:   [צוחקת] איפה אנחנו רואים את ההשטאג הזה?

אריק: פשוט נכנסים לפייסבוק ורואים אותו.

תכלת: בפייסבוק? אתה בעיקר בפייסבוק, אוקיי, אני עוקבת.

אריק: כן, אני לא יכול להתמודד עם כל הרשתות החברתיות, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק, אני יש לי רק פייסבוק ועזבו אותי.

תכלת:   כן, כמו של הזקנים.

אריק:     כן.

תכלת: מעולה [צוחקת]

אריק: אם עוד היה ICQ, הייתי ב-ICQ [צליל הודעה ב-ICQ]. אז קלישאה, קלישאה שבאמת חביבה עליי, היא הקלישאה שבאמת היא מכילה את הבסיס של הקלישאות המעצבנות, שחושבים שמיטיבים, אבל בעצם מזיקים: "אה, אתה עוד תקבור את כולנו". שזה מה שאומרים לבנאדם כאילו "אה, אתה לא תמות, אל תדאג, אתה תחיה". א', אתם מהדהדים פה באמת את הטראומה של שנים שבהם הייתי חולה ואנשים היו בטוחים שאני לא חולה, ואני הייתי בטוח שאני לא חולה, זה תקופה מאוד מאוד קשה, וב', לחיות, אריכות ימים, זה לא חדשות טובות. מבחינתי אריכות ימים זה עוד ימים שאני אסבול. אני בנאדם בלי, כאילו, את יודעת, יהיה לי מבאס להיפרד מהמשפחה ולהשאיר את החתולים, אבל, אבל לחיות… אריכות ימים זה לא דבר טוב, כאילו אני רוצה לגמור את הסדרה, אבל אין לי ממש, כאילו לא חשוב לי.

תכלת: אז בעצם אפשר להגיד שאתה רווק עם, רווקה עם חתולים? [צוחקת]

אריק: לא, אפשר להגיד שאני, יש שלושה חתולים שהתמזל מזלי ושמחים לחיות איתי. אתה לא מאמץ חתול, חתול כאילו מרשה לך לגדל אותו, זה מערכת היחסים בינינו, הם מאפשרים לי לגדל אותם ותודה להם על זה.

תכלת: לפעמים הרגשת דווקא ההיפך, שאתה רוצה שאנשים ידעו שאתה חולה? שאתה באמת חולה?

אריק: זה היה עוזר לי במושב הקדמי באוטובוס, כי לא מאמינים שאני נכה אם אני לא מחייך. את יודעת מה? אני לא חושב שזה, זה כבר לא סוד, בואי נגיד, אני כבר לא, אני כבר לא נראה כמו בנאדם ש-, "הממ, מעניין". כאילו, אני לא נראה אדם בריא, אז מי שצריך לדעת יודע, מי שלא צריך לדעת יכול להתעלם מזה בנימוס, שזה גם בסדר, נימוס הרבה יותר חשוב לי מהאמת, אני חייב להגיד. אני לא מרגיש, את יודעת מה? אם זה מה שאת שואלת אותי, אני לא מרגיש בדידות, אני לא מרגיש שחסר לי חברים או בת זוג.

תכלת: אה, מדברים איתך? [צוחקת]

אריק: זוגיות, א', להיות זוגי זה די אנוכי. אני לא יכול להצמיד מישהי לשגרת הטיפולים שלי, זה נורא אנוכי, אני גם לא כזה בנאדם אקטיבי מבחינה מינית, שזה קצת, את יודעת, משחרר אותי מהצורך הזה בזוגיות. כלומר אני לא… כל בנאדם צריך חֶבְרָה, אבל יש הרבה דרכים להשיג חֶבְרָה. 

[קטע מתוך מופע הסטנדאפ] 

אריק: "אני אסביר לכם כמה החיי מין שלי לא סוערים: אני חושד שהיד שלי בוגדת בי עם זין אחר [קהל צוחק]. כאילו, אנחנו עדיין עושים את זה מדי פעם, אבל הוא רק משחק את הקטע, וכאילו גם השיחות שלנו זה לא מה שהיה פעם, 'אז מה שלומך?', 'בסדר", 'מה עשית היום?', 'אתה יודע, רגיל, ערבבתי קפה, ניגבתי לך את התחת, בוא ניגש לעניין'".

[\סוף קטע מתוך מופע הסטנדאפ] 

תכלת: אז מה בעצם היומיום שלך? אתה, כאילו אתה בזום, אתה יורד למטה, אתה…

אריק: לא, היומיום שלי הוא, אני, אני בכתיבה, אני קם, אני מכין ארוחת בוקר, אני כותב, אני מסיים לכתוב. ההקפדה היפהפייה שלי לאחרונה היא לא לעשות ימי כתיבה של יותר מ-4 שעות. פעם הייתי כותב לילות, כלומר הייתי… כתבתי פעם תכנית נהדרת, העונה הראשונה שלה נהדרת, העונה השנייה שלה איומה ונוראה, "אולי הפעם".

תכלת: ראיתי, סדרה טובה מאוד.

אריק: תודה רבה 

[קטע מתוך הסדרה]

דב נבון: "העציץ הזה עלה לי 3000 שקל"

קרן ברגר: "לא נורא, יחשבו שאתה גבר רומנטי. בנות אוהבות את זה"

דב נבון: "ואת?"

קרן ברגר: "מה? [פאוזה] אה, לא לא לא, יש לי כבר גבר רומנטי. מביא לי פרחים כל יום שישי"

דב נבון: "או-ווה, משקיען"

קרן ברגר: "לא במיוחד. יש לו משתלה"

דב נבון: "טוב לדעת. הרבה פרוייקטים שלי כוללים גינות"

[\סוף קטע מתוך הסדרה]

אריק: כתבתי אותה במשך, בקטע הוא שהיא הייתה טלנובלה, אבל לא רצו שהיא תהיה טלנובלה, כלומר המטרה שלי הייתה לתחכם אותה: להכניס בדיחות, להכניס מהווי הצעירים, הייתי אז בן 30, אז יכולתי להעיד על איך, או לפחות אני חייתי, והייתי כותב במשך לילות, באמת, לילות. אני זוכר הייתה אז את התכנית לילה של אלבומים, ב-88FM, והייתי שומע את כל האלבומים שהם היו משמיעים ברצף, כלומר הייתי שומע את London Calling ואחרי זה את Abbey Road ואחרי זה את בציר טוב, כאילו וכותב, אז היום אני יודע שאני פשוט אוכל ארוחת בוקר, עובד 4 שעות, ואז ישן והולך לבית קפה, ממש כזה שגרת חיים ביאליקית אם תרצי. אם כבר דיברנו על עגנון, נדבר גם על ביאליק. לא, יש לי חיבה מאוד מאוד גדולה לחיי כותב בתל אביב, זה קלישאה שאני אוהב.

תכלת:   ונשמע שגם עכשיו אתה קצת, אתה לא איבדת מזה.

אריק:     תראי, בואי נהיה דוגרים, ימי התהילה שלי ככותב חלפו-עברו. אני בנאדם, בהיעדר הגדרה אחרת נשתמש בהגדרה שבה הרוב מגדירים אותי, פלצן. זה גם מגבלה, אבל לא מוגבלות.

תכלת: [צוחקת]

אריק: וטלוויזיה היום היא עסק מאוד מאוד שטחי. טלוויזיה ישראלית היא קצת הטיטאניק, ממש כמה מטרים לפני הקרחון. אז כבר אין את ההשקעות, אין את המפיקים עם הזיק בעיניים, וגם אני לא איש צעיר. אז ימי התהילה והכתיבה המטורפת חלפו-עברו להם, וכרגע אני אסיר תודה על לכתוב את מה שאני כותב.

תכלת: בכל מה שקשור להתעסקות עם מוות וקומדיה…

אריק: עיסוק, לא התעסקות. עברית!

תכלת: [צוחקת] אני חולה על זה שאתה מתקן אותי, אוקיי,

אריק: אין לך ברירה מותק.

תכלת:בכל מה שקשור לעיסוק עם מוות וקומדיה,

אריק: כן, ב-מוות וקומדיה.

תכלת: יש גם פרות קדושות שאתה לא נוגע בהן?

אריק: מה פתאום.

תכלת: אתה נוגע בהכול?

אריק: יש את המשפט הקלאסי של אבי הופמן, נשמתו עדן, "מפרות קדושות עושים את ההמבורגרים הכי טובים".

תכלת: אתה יודע שאני טבעונית, אבי הופמן לא היה טבעוני, אוקיי.

אריק: אבי הופמן, אבל גם הוא לא היה טבעוני כנראה.

תכלת: [צוחקת]

אריק: תראי, פרות, אני אגיד לך את הקטע, אני מאוד אוהב את פוליטיקלי קורקט, אני מאוד אוהב את הרעיון של לחשוב על מה שאתה אומר, באמת. כרגע יש איזשהו פחד, אבל ברגע שהוא, ייקח כמה שנים שהוא יעבור, ואז אנחנו כולנו נרוויח מהומור הרבה יותר טוב, באמת, כלומר כבר אנחנו רואים הרבה קומדיות, כמו לדוגמא Brooklyn 99,

תכלת:   אה, הם מעולים.

אריק:     שהם קומדיות מאוד מצחיקות, אבל אין בהם רוע, "המשרד" האמריקאי, Parks and Recreation (מחלקת גנים ונוף), קומדיות שאין בהן רוע, אבל יש בהן המון חולשות אנושיות שחוגגים אותן במקום לרדת עליהן. הפוליטיקלי קורקט הוא כרגע, אנחנו צריכים להבין אותו, וזה בסדר. זה כמו שלקח לאנשים זמן להבין מה זה פיזיקה, אבל אח"כ קיבלנו מזה מנוע קיטור, זה מעולה. לומדים ולומדים לאט, אז הרבה חוטפים, אפשר להיות פחות משוחררי לשון, אבל בסופו של דבר, אם אתה רוצה לדבר, אתה יכול לדבר גם בלי לפגוע במישהו. ופרות קדושות זה פשוט לא ההגדרה הנכונה, ההגדרה הנכונה היא "תפעל ממה שחשוב לך", לא "תפגע במה שחשוב לאחרים", ואני גם מניח ש-, את יודעת, שאמונתי האישית היא שיש בארץ הזאת יותר מדי פרות שהן יותר מדי קדושות, כאילו.

תכלת: נכון.

אריק: אחד הדברים שאני שמח בסדרה שלי זה שבגלל ששברנו את הטאבו לדבר על מוות – והמדינה הזאתי, איך אני אגיד את זה, אובססיבית למוות, כל הזמן: יום השואה וימי זיכרון ותרבות הפיגועים שלנו. יש לנו איזשהו… כמובן כל מיתוס השואה והפחד שעומדים להשמיד אותנו, הוא כל הזמן מפומפם, כל הזמן.

תכלת: אז זה הגיוני שנחפש אסקפיזם, זה הגיוני שנחפש את הסדרות שקצת ינטרלו לנו את המוח.

אריק: את יודעת מה? הגיוני קודם כל לא להיות מטומטמים, זה הגיוני. זה, אסקפיזם זה דבר חשוב, אבל קודם כל…

תכלת: אולי בגלל זה הטלוויזיה ככה.

אריק: קודם כל אל תהיה מטומטם, זה בעיני משהו יותר טוב. כאילו, אם דיברנו מקודם על זה שאנשים צריכים to lighten up, אז גם בנושא… בנוגע לפרות הקדושות\ הגיע הזמן שהם ישתחררו.

תכלת: היית רוצה שיזכרו אותך?

אריק: היה נחמד אם יזכרו אותי, אבל אני לא באמת יכול לדעת אם יזכרו אותי, את יודעת, אני אהיה כבר מת. אני לא יכול לפעול את כל חיי מתוך רצון להנציח או להשאיר אחריי את המורשת. כאילו, זה לא בעיה שלי, כאילו אם אני אמות, אני אמות. לכן גם, לדוגמה, אני השארתי בצוואה שלי שגופתי תישרף, כי לא צריך להכביד על האדמה ועל קבר וזה, עזוב. כאילו, עוד 100 שנה אתה לא תהיה ועוד 200 שנה גם הקבר שלך לא יהיה פה, אז עזוב, לא, לא צריך קבר עכשיו.

תכלת: מסכימה.

אריק: כן, אתה לא נפוליאון, אתה לא הרצל, אתה יכול למות וזהו.

תכלת: ומי יהיה עם החתולים?

אריק: אז יש את טוסטר, היא החתולה הכי וותיקה, היא כבר 8 שנים אצלי, יש את פרסר, חתול שחור שהוא כיום בעיקר מסתובב בחוץ רוב היום, בחורף מן הסתם הוא יגיע, וקווץ', שהוא החתול ה-, הוא כבר בן שנתיים, אבל הוא נחשב החתול הקטן.

תכלת: שמות יפים [צוחקת]

אריק: כן, היה לי גם את סטראמר, החתול המיתולוגי שהיה איתי עוד עשור כנראה, ומת לפני שנתיים. יש את ידידה שלי שבצוואה שלי החתולים יעברו לשירותה.

[מוזיקת נושא]

תכלת: אריק שגב, תודה רבה, היה לי מאוד מאוד מרתק ומעניין לדבר איתך. מתי נזכה לראות את הסדרה?

אריק: הסדרה תצולם בחורף, וכנראה בקיץ הבא תעלה לשידור.

תכלת: אנחנו מקווים שנארח אותך עוד פעם לקראת ההעלאה של הסדרה.

אריק: עליית הסדרה, כן.

תכלת: [צוחקת]

אריק: אני אשמח.

תכלת: אריק שגב, תודה רבה.

אריק: להתראות.

[אות סיום]

קריין – עומר סנש: אנשימעם, פודקאסט של אנשים עם מוגבלויות. מבית מועדון צרכנות עדיף ופודקאסטיקו. 

 

תכלת גינס: לפרטים והצטרפות למועדון עדיף גילשו אל adif.org.il

 

סנש: עד כאן פרק של אנשימעם. הירשמו לאנשימעם ביישומון ההסכתים האהוב עליכם, דרגו אותנו והמליצו לחברים. 

 

אם אתם אנשימעם, או שיש לכם סיפור מעניין או הערות על התוכנית, דברו איתנו: anashimim@podcasti.co.

 

אנשימעם. עורך: עידו קינן, מגישה: תכלת גינס. הופק על ידי מועדון צרכנות עדיף בשיתוף עם פודקאסטיקו. פודקאסטיקו – מפיקים פודקאסטים מעולים.

 

תכלת גינס: הפודקאסט אנשימעם הופק על ידי פוווודקא- אה… פווווד- קאסטיקו. פודקאסיקו? [צוחקת] [\מוזיקה נפסקת] פוווד-קאסטיקו. פוד–  [נושפת בשפתיה ולשונה ברעש] אני אומרת את זה נכון עכשיו?

 

עידו קינן: כן.


תכלת גינסהתאמנתי בבית [מוזיקה חוזרת] [תכלת צוחקת] [מוזיקה מסתיימת]

פודקאסטים נוספים

אנשעיםעם עם נתנאל יהודה הלוי: "הטכנולוגיה הכי טובה, אנחנו לא יודעים להשתמש בה – בני אדם"

הוא מתנייד על כסא גלגלים, מעצב בגדים לנכים, תומך בהנגשת תחבורה ציבורית, מתנגד לחסימת כבישים, מגדל פיטבול "כי אני מבין בסטיגמות" ורוצה ללכת לפוליטיקה או לסטנדאפ. שיחה עם נתנאל יהודה הלוי…

צור קשר

אנחנו תמיד שמחים להיות בקשר עם החברים שלנו. יש לך רעיון בשבילנו? הצעת שיפור? רוצה לתת הנחה לקהילה שלנו? מלא את הטופס ונדבר.

שירות הלקוחות: 03-3030309

ימים א'-ה' בין השעות 9:30 – 16:00

צור קשר

אנחנו תמיד שמחים להיות בקשר עם החברים שלנו. יש לך רעיון בשבילנו? הצעת שיפור? רוצה לתת הנחה לקהילה שלנו? מלא את הטופס ונדבר.

שירות הלקוחות: 03-3030309

ימים א'-ה' בין השעות 9:30 – 16:00

אנחנו תמיד שמחים להיות בקשר עם החברים שלנו. יש לך רעיון בשבילנו? הצעת שיפור? רוצה לתת הנחה לקהילה שלנו? מלא את הטופס ונדבר.

שירות הלקוחות:        03-3030309

ימים א'-ה' בין השעות 9:30 – 16:00

.