שניה לפני שממשיכים...

האם את/ה לקוח
של ?

יונתן כהן

המילים "לא יכול" או "להיכנע" אינן באוצר המילים שלי

שמי יהונתן כהן ואני בן 30. נולדתי לאחר לידה קשה בחודש השביעי להריון. בשל כמות החמצן הנמוכה שקיבלתי למוח במהלך הלידה, אני סובל משיתוק מוחין ועכשיו בכיסא גלגלים. אני מתעקש להשתמש במונח "יושב" ולא "מוגבל".

אני לא מסוגל לקרוא בגלל בעיות ראייה, וקשה לי לכתוב בגלל המוגבלות הפיזית בידיים שלי, אבל המוטו שלי הוא להתגבר על מכשולים. התגייסתי לחיל החינוך והנוער, עברתי קורס קצינים, שובצתי ביחידת 8200 וסיימתי את השירות בדרגת סגן. שנה לאחר שחרורי חזרתי לשירות צבאי לשלוש שנים נוספות. לפני שנתיים התחתנתי עם אשתי היפה, יעל, ועכשיו אני בשנה השלישית ללימודים במכללת שלם בירושלים, שם אני לומד לתואר ראשון בחוג למדעי הרוח ובתכנית הבינתחומית בפילוסופיה ובהגות יהודית.

אמביציות ומניעים מתחילים בבית

רוב חיי למדתי בבית ספר רגיל, שלא היה חלק ממערכת החינוך המיוחד. תמיד האמנתי בלשבור את תקרת הזכוכית. אני לא מאמין שיש דבר כזה 'בלתי אפשרי'. בשבילי 'בלתי אפשרי' מתייחס למי שלא באמת רוצה לעבוד קשה בשביל משהו. זה נכון שאני לא יכול לעלות 20 קומות ללא מעלית, אבל רוב ההיבטים בחיים שלי ניתנים להשגה. מסובך, לא פשוט, אבל לא בלתי אפשרי. אני חושב שתמיד האמנתי בזה, וקיבלתי חינוך טוב מאבי ומאמי. השאיפות והמניעים מתחילים בעיקר בבית. אני מסתכל על מצבים אחרים ורואה אנשים עם הרבה פוטנציאל, אבל ההורים שלהם מעולם לא דחפו אותם מספיק כך שהמקרים שלהם נראים כפי שהם נראים. אני רוצה לשתף את המסרים החיוביים האלה עם הציבור.

המוטו שלי בילדות היה לא להיכנע

אין דבר כזה 'אני לא יכול', אלא 'המצב שלי מורכב יותר והוריי עזרו לי". אבי הוא ראש המוסד, סוכנות המודיעין הלאומית של ישראל. אמא שלי תמיד גרמה לי לשבת על השטיח עם ילדים אחרים, עודדה אותי לשחק איתם, לתת להם לגעת בי, ולפעמים אפילו להילחם איתי. אמונתה לא היתה לעטוף אותי בצמר גפן. המטרה הייתה להראות שאני בדיוק כמו שאר האחים שלי בבית. לשרת את מדינת ישראל, את צה"ל ואת האמונה בציונות, ביהדות ובעצמי הם הרעיונות המושרשים עמוק בתוכי.
פורסם במקור ב"מעריב" 

מראיינת: אילנה סטוטלנד

צילום: הדס פארוש ואריאל זנדברג

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email