אנשעיםעם עם נתנאל יהודה הלוי: "הטכנולוגיה הכי טובה, אנחנו לא יודעים להשתמש בה – בני אדם"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

Fonky Studio

הוא מתנייד על כסא גלגלים, מעצב בגדים לנכים, תומך בהנגשת תחבורה ציבורית, מתנגד לחסימת כבישים, מגדל פיטבול "כי אני מבין בסטיגמות" ורוצה ללכת לפוליטיקה או לסטנדאפ. שיחה עם נתנאל יהודה הלוי.

[מוזיקת רקע ונביחות כלבים]

נתנאל יהודה הלוי: הגעתי לכלבייה, ישר הציע לי את דייסון, בסוף מצאתי מישהו, הוא אמר לי "למה אתה רוצה פיטבול?", אז אמרתי לו "כי אני מבין בסטיגמות".

[אות פתיחה]

קריין – עומר סנש: אנשימעם, פודקאסט של אנשים עם מוגבלויות. מבית מועדון צרכנות עדיף ופודקאסטיקו. אנשימעם, מגישה: תכלת גינס

 

תכלת גינס: אין, אה.. אני חירשת, אני לא שומעת פודקאסטים!

 

קריין: אנשימעם!

[\סיום אות פתיחה]

 

תכלת: היי נתנאל, איזה כיף שבאת!

נתנאל: רמת אמינות [צוחק].

תכלת: אני לא מבינה: יש פה גם שפת סימנים, גם תמלול, ואני לא מבינה כלום.

נתנאל: לא צריך תמלול, לא צריך שפת סימנים, יאללה.

תכלת: אבל תדבר ברור, נתנאל.

נתנאל: אני תמיד מדבר ברור.

תכלת: די, הוא כל הזמן עושה לנו פרצופים [צוחקת].

נתנאל: זה הולך להיות ארוך, מאוד ארוך. את רוצה שאני אציג את עצמי?

תכלת: כן, עדיף.

נתנאל: אז את תגידי נתנאל יהודה…

תכלת: אז רגע…

נתנאל: …ואני אמשיך.

תכלת: לא, כי הוא עושה המון דברים, אתם לא יכולים ככה…

נתנאל: את תגידי "היום בפרק: נתנאל יהודה הלוי, והוא, אתם יודעים מה? שהוא ידבר על עצמו".

תכלת: אוקיי.

נתנאל: וזהו.

תכלת: אז היי, נתנאל יהודה הלוי, אתה מולי, אני אשמח אם תציג את עצמך.

נתנאל: נתנאל, בן 30, מגדל כלב בתל אביב, רווק, פעם אחרונה שבדקתי, ככה אני, כן, רווק, כמו שאני זוכר, פעיל חברתי, יזם. אני בנאדם, בעצם אדם עם מוגבלות בעצמי, נולדתי עם ניוון שרירים מולד, מתנייד בכיסא גלגלים ממונע. זה המקום הבטוח שלי, הכיסא שלי, לטוב ולרע.

תכלת: מהמם, אז הזהות שלך, בעצם אתה מגדיר את הזהות שלך בתור נכה?

נתנאל: חד משמעית. אני נתנאל, תימני, נכה, שגדל בראש העין, ורק בגלל שאימא שלי אומרת לי "נתנאל, למה אתה לא אומר את זה?", אז אני גם הודי, חצי הודי. בסדר, לא כולם מושלמים.

כיום אני לוקח את הנכות, הפכתי אותה למקצוע. היום אני באמת מעביר הרצאות, מייעץ לארגונים ועמותות בכל דרך ובכל תחום, בהקשר של אנשים עם מוגבלות, והגעתי לשם מתוך מקום של, כל החיים.. נולדתי נכה בעיקרון, וכל החיים אמרו לי "אל תיתן לנכות להגדיר אותך, תצא מזה, תעסוק בדברים אחרים, רק אל תעסוק בזה". ואיכשהו כל פעם חזרתי למקום הזה של לעסוק בעולם המוגבלות, לייעץ לארגונים, לעזור להם לייצר מוצר או למכור אותו או כל מיני דברים שקשורים באקטיביזם חברתי. ואז אמרתי, ממה אני בורח? זאת הזהות שלי, זה מי שאני. למה כל העולם יכול לעשות ולהרוויח מזה, ואני לא? בסוף זה שלי. אני הבנתי גם שיש יותר ערך שאני, אדם עם מוגבלות, בא ומייצר פתרון או מנסה לשכנע את הקהילה שלי להשתמש במשהו, זה הרבה יותר אמין מאשר, סליחה על הדימוי אבל האיש הלבן, החזק, שבא מבחוץ ואומר לי מה לעשות, הפריבילגים האליטיסטים. ובעצם אני בא מתוך הקהילה, יש לזה ערך הרבה יותר גדול.

תכלת: אתה מדבר על זה רק מנקודת מבט שלך? או שגם אתה מייצג איזה שיח של קהילה או ציבורי?

נתנאל: לרוב אני מדבר על עולם המוגבלות, אבל גם שם אני יודע לדבר כשצריך, על עוד ניגודיות, על עוד הגדרות שיושבות בעולם הזה, של פריפריות חברתיות. בפריפריות חברתיות יש מזרחים ועולים ודתות, בין אם זה מה קורה במגזר הערבי, אז מדברים על תחבורה ציבורית, במגזר הערבי אין בכלל דרכי גישה. הייתי פעם בג'סר א-זרקא, זוועת עולם, זה נראה כמו מדינת עולם שלישי, פה ליד קיסריה המטורפת. ואף אחד לא מדבר על מה שקורה במגזר החרדי, שמדברים הרבה פעמים על שוק התעסוקה ועולם הקצבאות של חרדים, אבל אף אחד לא מדבר על מה שקורה בתוך המגזר החרדי – על אנשים עם מוגבלות, על ההסתרה, על ההשתקה, שלא יפגע בזיווג ושידוכים של בני הבית, יש המון דברים שם, אף אחד לא מדבר על זה. אז כשיש לי הזדמנויות לדבר על זה, אני מדבר על זה.

אחד הנושאים שהכי יוצא לי לעסוק בהם בהקשר של אנשים עם מוגבלות ומיעוטים, זה אברה מנגיסטו, שהוא גם אדם עם מוגבלות, מוגבלות נפש, מתמודד נפש, שאף אחד לא מדבר עליו, רק כי, סליחה על המילה, הוא מאשקלון, אתיופי, כהה עור, אז אפשר להזניח אותו. 

תכלת: אתה כותב ומדבר הרבה על הקצבאות של ביטוח לאומי, מה הבעיה?

נתנאל: קודם כל אני אוהב להסתלבט על ביטוח לאומי, זה הלחם והמים שלי, חולה על זה, חי על זה, אני גם מאוד אוהב לגשת מהמקום של לצחוק על המוגבלות ולא לעשות אותה כזה "אוי, אני מסכן", או איזשהו פורנו השראה, אני לא שם ולא שם. אבל ברמה היותר רצינית, אני חושב שהפכנו את הקצבאות עם השנים למשהו שזה נדבר היחידי שיש, כאילו אין יותר חוץ מהקצבה, זה מה שיגרום לנכה לצאת מהבית. לא נכון, עובדה, זה לא קורה. הקצבאות הן כלי נכון, הן באו לשמש לשוויון הזדמנויות, אבל הם לא יצרו באמת שוויון. ותמיד מדברים על חרדים ש"הנה נתנו להם קצבאות, הם הפכו להיות תלותיים בחברה, הם רק כל היום רגילים שמקבלים כסף". אנחנו הנכים לא רחוקים מזה, התרגלנו לשבת בבית ולקבל כסף. ואוקיי, אז עכשיו יגדילו את הקצבה, יגדילו את הקצבה, נגיד, לא באמת יקרה, ישוו אותה לשכר הממוצע במשק, אז עוד 8 אלף שקל, זה מה שייתן לי לצאת מהבית? לא, כי עדיין משרדי ממשלה לא נגישים, התחבורה פה לא נגישה, והברים לא נגישים, מקומות תעסוקה לא מקבלים אותנו. אז איזה יופי, קיבלתי עוד 800 שקל או עוד 8 אלף שקל בחשבון, יצאתי מהבית? לא. אז יש לי אייפון, מה אני עושה איתו? מצלם את הארבע קירות שלי. אני לא רואה את העולם. כשאני אוכל לצאת מהבית, לעלות לאוטובוס, בלי להתחנן לכל אחד, להיכנס לרכבת או ללכת לעבוד בכל עבודה שאני לא אתקבל אליה, רק כי אני באמת לא מתאים, לא כי סטריאוטיפים, או לא נגיש – אז אני אגיד "בואי נחיה על קצבאות". אבל כרגע, הכסף הזה מושקע בכל כך הרבה שטויות, ולא בדברים הנכונים, והכסף שלנו הולך לאיבוד, כסף של משלם המיסים, כסף של משלם המיסים! אני מקבל לפעמים קצבה, הייתי מקבל קצבה, שאני לא מגיע לי אותה, לא מגיע לי אותה! האירוניה הכי מצחיקה, זה שהנכים שחוסמים את המדינה, אותם נכים, זה אנשים שקיבלו את הכיסא ואת האוטו שלהם מהמדינה, ואז הם בוכים שאין להם, שהמדינה לא מביאה להם. לא הגיוני.

תכלת: אתה נגד המחאה הזו של הנכים?

נתנאל: חד משמעית, מאוד. אני חושב שהמחאה התחילה ממקום של להעלות מודעות ולספר שיש כאן איזשהו קושי. מדהים. עכשיו, ביום-יומיים הראשונים, ראינו את זה גם עם האתיופים, לצורך העניין, הייתה הזדהות, אבל אתה תוקע בנאדם 4-5 שעות על איילון, יום חמישי, בשעה 3 בצהריים – זה כבר לא נעים. האזרח הקטן לא עשה לך כלום. הוא לא עשה לך כלום. אתה יודע מה? אתה רוצה, לא משנה אם אני מסכים עם המחאה או לא, הדרך שלה, לך למקבלי ההחלטות, לך לבנט, לך לביבי, לך לישראל כץ, תפגין להם מתחת לבית. למה האזרח הפשוט שקם בבוקר, הלך לעבוד, רוצה בארבע להוציא את הילד, צריך להיתקע באיילון 5-6 שעות, בחום של אוגוסט, למה? זה א'. ב', כמו שאמרתי מקודם, זה לא הפתרון, צר לי לאכזב, זה לא הפתרון, זה הרבה יותר עמוק.

תכלת: אם יש דבר אחד שאומרים לך "עכשיו פותרים את זה", מה הכי בוער לך לפתור?

נתנאל: תחבורה ציבורית נגישה.

תכלת: תחבורה ציבורית, החופש, מעולה, יותר מהקצבאות, יותר מהעבודה, יותר מהכול.

נתנאל: בסוף, כולם מדברים על זה, לא משנה אם אתה אדם עם מוגבלות, חרדי, ערבי, אישה, אבא, לא משנה מה, מבוגר, תחבורה זה העורק הראשי של מדינת ישראל. כשהתחבורה תקועה, אתה לא יכול להגיע לשום מקום. מדינה כל כך קטנה, לוקח לך 5-6 שעות להגיע מתל אביב לאילת, איך יכול להיות? כי הכול פה צפוף, הכול פה הולך לאט בתחבורה הציבורית. ולא משנה גם אם בסוף, באידיאל, בחזון שלי, יהיה כאן מקומות נגישים, שהתחבורה הציבורית לא נגישה, אין לך איך להגיע למקום. אני רואה אנשים רבים על רכבי נכים, "אני רוצה רכב כזה, אני רוצה רכב כזה"… מנסים לעקוץ, כמו שאומרים, רכב הכי טוב. אחי, אתה צריך רכב שייקח אותך מנקודה A לנקודה B, פה זה מתחיל, שם זה נגמר, זה מה שאתה צריך. ואני אומר גם על תחבורה ציבורית: לא ביקשנו טכנולוגיות, ביקשנו נהגים, שידעו להתייחס.

תכלת: זה גישה של תימנים [צוחקים]

נתנאל: בא בנאדם, מדבר ברצינות, שופך את הלב…

תכלת: מה הכוונה "לא טכנולוגיות אלא נהגים"?

נתנאל: מדברים הרבה על בינה מלאכותית, על עולם הטכנולוגיה, על כל מה שקורה עכשיו, על רכבים אוטונומיים. עד שזה יגיע לארץ, ועד שתהיה פה רגולציה, תהיה פה העמדה של תשתיות, אנחנו עדיין תקועים עם הנהג בן 50-60, שכבר איזה 30 שנה על הכביש, כועס על כל העולם, והדבר האחרון שבא לו עכשיו, זה לקום מהכיסא נוח שלו מתא הנהג, ולפתוח את הרמפה. הדבר האחרון. אני בתור עצמאי, אני מגיע בעשר-אחת עשרה בלילה לאוטובוס, והוא אומר לי "מה, אתה פה לבד? למה אין לך מישהו שיפתח לך?" נהג! עדיף לפני שמדברים על טכנולוגיות, יש את הטכנולוגיה הכי טובה, אנחנו לא יודעים להשתמש בה: בני אדם. וזה הדבר הכי חשוב, ויש כבר שירותים טובים, ויש מערכות שעובדות, בוא רק נלמד איך להשתמש בהן. לפני שמביאים עוד טכנולוגיה חדשה, ועד שנלמד אותה, ועד שנשמיש אותה, בואו, יש פה דברים שעובדים, רק לא עובדים איתם נכון, זה הכול.

תכלת: כן, אני מסכימה איתך, זו נקודה מאוד מעניינת. יש לך כלב…

נתנאל: נכון,

תכלת: …שיש מאחוריו סיפור מעניין.

נתנאל: מעבר חד. כן, יש לי כלב, מסוג פיטבול, יפהפה,

תכלת: מסוכן.

נתנאל: הוא לא מסוכן, תירגעי, אל תדליקי אותי, אל תדליקי אותי!

תכלת: אתה יותר מסוכן ממנו.

נתנאל: חד משמעית!

תכלת: זה ברור.

נתנאל: חד משמעית. בדיוק שבת שעברה חגגנו שנה ביחד, כשאמרתי לו "דייסון", קוראים לו, קוראים לו דייסון, אמרתי לו "דייסון, כל הכבוד לנו, א', החשבון בנק שלי, לא עיקלו אותו, אתה לא נשכת אותי, וב', אתה עדיין חי" [צוחקים]. שרדנו את זה, שנה ראשונה שרדנו, וזה היה תהליך מאוד מעניין, האימוץ שלו. רציתי כלב, בסוף אומרים שהכלב והבעלים דומים, ואמרתי "אני צריך כלב שמאפיין אותי". הציעו לי כל מיני פינצ'ר ושיטסו ו-, ו-, אמרתי להם חבר'ה, "אני יודע רק דבר אחד, שאני בטעות אדרוס אותו אם יביאו לי כלב כזה", אז לא, אז לא [צוחקים]. אז אמרתי… תכלת פה נקרעת מצחוק.

תכלת: מצחיק. אה, ידרוס אותו עם הכיסא גלגלים? [צוחקת].

נתנאל: כן, כן, אני יודע מה יקרה, אני יודע מה יקרה. אני אבוא בלילה מאיזה לא יודע מה, ואני כולי הפוך, או קם גם בלילה להשתין, פתאום אני רואה את עצמי [מחקה קול של כלב נוהם, ברקע נשמע כלב מייבב] משהו פינצ'ר. אני גם גר בשכונה מאוד קשוחה, ורציתי כלב שאני ארגיש בטוח. למרות שאם עכשיו הולכים, אני הולך ברחוב עם הכלב ובאים לתקוף אותי, הדבר האחרון שהוא יעשה זה לתקוף. הוא יבוא אליי ויגיד לי "תגן עליי". כזה. עאלק פיטבול, עאלק מסוכן, כולה פוזה, כמוני קצת, אבל כל תהליך האימוץ היה, היה קשוח. לא רצו להביא לי לאמץ כלב, בטח לא כזה. "אה, מה פתאום, זה לא אחראי, הוא ימשוך אותך, הוא יעשה לך". לא יודע מה הם מדברים. בסוף מצאתי מישהו, כלבייה, שנציע לי את דייסון. הוא אמר לי "למה אתה רוצה פיטבול?" אז אמרתי לו "כי אני מבין בסטיגמות". דיברנו, הכלב ראה אותי, תוך שנייה התאהב בי, כמובן, כאילו [צוחק], וזהו, ומאז שנה של זוגיות.

תכלת: וואו…

נתנאל: הקשר הכי ארוך שהיה לי.

תכלת: הוא מושך חזק, ואת הכיסא שלך הוא לא יכול למשוך, אז בעצם ה…, זה כמו שלי, אני אימצתי כלבה שאף אחד לא רצה אותה כי היא נובחת ורעשנית וחופרת. אבל לי זה לא מפריע, כי אני לא שומעת אותה, אני עושה off ולא שומעת כלום. וזה כאילו אתם שידוך משמיים, אבל איך אתה מסתדר? איך אתה מוציא אותו, מטפל בו?

נתנאל: קודם כל, שואלים אותי תמיד, "מה, אתה גר לבד, מה, אין לך מטפל סיעודי?" אני אומר להם "יש לי מטפל סיעודי, דייסון". הוא יותר מטפל בי מאשר אני מטפל בו, וגם מטפל באשראי שלי, אבל זה נושא אחר. באמת אחד האלמנטים ש-, קודם כל דייסון, כשמסרו אותו, הוא עבר הרב ידיים, הוא לא היה בקרבות או משהו, תודה לאל, אבל הוא עבר מלא ידיים. ובגלל שהוא אנרגטי לא ידעו איך לעשות איתו… איך לעבוד איתו, ואני מודה, אני משתמש קצת באמצעים אגרסיביים, אבל זה הדבר היחידי שהצלחנו למתן אותו. וחיפשו מישהו שישקיע, היו לוקחים אותו ואחרי שבועיים-שלושה מחזירים אותו. זה פיטבול, זה כלב שיש לו צורך בפריקת אנרגיה, והוא היה מושך ואני אמרתי "זה האתגר שלי, אני, אני, אני אפצח אותו", ואת ראית אותי איתו ברחוב כמה פעמים. הוא ממושמע, הוא סרגל והוא נאמן, העיקר שאנחנו צוחקים על זה אבל הוא באמת נאמן. ואני רק אומר לו "שב", הוא לא יושב, הוא בכלל ארצה, כי הוא מבין שהוא במקום טוב ואני הבעלים שלו, וכל עוד שהוא מקשיב לי, וגם כשהוא לא מקשיב לי, מקבל את כל האהבה שיש. הכיסא שלי לא… קודם כל אני יושב בכיסא גלגלים ממונע ששוקל 145 קילו. זה טנק הדבר הזה. אז אני רוצה לראות אותו מנסה למשוך. זה סתם יציק לו, יכאב לו. כמובן שהכיסא, אני מחזיק אותו ברצועה, כדי לשלוט בו קצת, אבל הוא גם קשור באופן נוסף לכיסא, ככה שאם הוא מושך, אני אומר "אוקיי, הוא יעיף אותי, אני משחרר את היד, הוא ייתקע בכיסא ולא יזוז", ואז לא אכפת לי. אתה יכול לנסות עד מחר. וזה קרה, בהתחלה הוא ניסה, להרים את הכלים, להרים את הקקי, אז אני מצליח להרים, אבל אני גם לפעמים, מלא אנשים אגב, מאוד נחמדים…

תכלת: אין לך פטור מלהרים קקי?

נתנאל: לא, לא אכפת לי. את האמת שהרבה אנשים שהם גם בעלי כלבים או לא בעלי כלבים, אם הם רואים אותי הם באים ועוזרים, "עזוב, עזוב, אני ארים", כזה, לוקחים את השקית, מרימים, ממש, ממש, נחמד.

תכלת: אנשים מרימים בשבילך את הקקי של הכלב?

נתנאל: כן, כן, כן, אנשים ממש נחמדים [נשמעת נעימת הפודקאסט]

תכלת: וזה הרבה קקי, זה כלב גדול, וואו,

נתנאל: אני לא יודע מה את רואה כאן, אני לא יודע מתי ראית אותו מחרבן, אבל, את מוזמנת לבוא איתי לסיבוב קקי ולראות, כי…

[מעברון]

תכלת: יש לך חברה משלך שמייצרת בגדים מיוחדים.

נתנאל: אז כן, יש את חברת פלט"א. פלט"א זה בעצם ראשי תיבות – "פעל לטובת האחר". הקים אותה שי סניור, שותף שלי, יותר נכון אני השותף שלו. הוא האיש שיזם וייסד את החברה, אני הצטרפתי כשותף מייסד בחברה. הוא נפצע בצבא, ואני הצטרפתי אליו. הוא שמע עליי, על ההרצאות שלי, על הייעוץ שלי, על זה שאני מכווין מיזמים בתחום המוגבלות. היום אנחנו מייצרים פתרונות לאנשים עם מוגבלות בתחום הלבוש. פעם ייצרנו קו משלנו, אבל אז הקהילה אמרה לנו "אנחנו לא רוצים עוד מותג לנכים, אנחנו רוצים להמשיך ללבוש את המותגים הקיימים, אנחנו לא רוצים עוד מותג ששם אותנו בצד". ואז הקורונה הגיעה, נתן לנו זמן לחשוב מחדש. היום אנחנו בעצם מציעים את הפתרונות שאנחנו יודעים לייצר לחברות אחרות, בעצם שיטמיעו את זה, את הפתרונות שלנו. ואז במקום לייצר עוד פעם, כמו שרגילים לעשות, לייצר מותגי צד לנכים – להנגיש את המותגים הקיימים, הגדולים. שזה עבודה קשה, זה מותגים ענקיים, ואנחנו מצליחים בזה, לאט-לאט, בתקווה שבקרוב נוכל לפרסם. כרגע ההישג הכי גדול שלנו, אנחנו מאוד מאוד גאים בו, שקורה ממש עכשיו, אנחנו מלבישים את הנבחרת הפאראלימפית לטוקיו 2021, בעצם מלבישים את הבגדים הרשמיים. פעם הראשונה במדינת ישראל, המשלחת הפאראלימפית יוצאת עם לבוש שעוצב במיוחד בשבילהם, מותאם, כמו שראוי לכל אחד בעולם, סוף סוף גם לנו יש, וזה ההישג הכי מרשים שלנו.

תכלת: וואו, אף אחד לא חושב על זה שנכים בעצם לא כל הפריטי לבוש נוחים להם, כאילו זה לא משהו שחושבים על זה.

נתנאל: יותר מזה, לא חושבים שזה מעניין אותנו.

תכלת: נכון, אבל אתה שומע, אני, אני מדמיינת את זה כאילו כל מה שאתם צריכים ללבוש זה מה שהחשפנים לובשים [מוזיקת מועדון חשפנות], פשוט תולשים את זה ככה [צוחקת].

נתנאל: אז קיבלנו כל מיני הצעות לנסות להנגיש גם דברים כאלה. אמיתי לגמרי. פנו אלינו, אמרנו "חבר'ה, אנחנו עוד לא שם" [תכלת צוחקת], לא חשפנות, אבל משהו שבעולמות האלה, סלאש, אני לא אגיד…

תכלת: בגדים עם פרפורציה!

נתנאל: לא משנה, אני לא יודע על מה את מדברת, לא חוויתי את זה, אבל בסדר, [צוחק], אבל אני באמת רוצה לחזור למקום הזה שאמרתי – עזבי מה נוח, לא, אף אחד לא חשב שאנחנו צריכים נגישות בבגדים, אנשים לא חושבים שזה בכלל מעניין אותנו. "אה, אתם רוצים בגדים יפים?" "כן אחי, אני רוצה לצאת לדייט. אני לא אצא עם טי-שירט מסכנה ועם טרנינג". יש כל מיני דברים שאני רואה ברשתות או מוכרים לנו… אגב, כשאתה מנסה לחשוב על ביגוד נגיש, תעשי בגוגל, את יודעת מה תראי? מוצרים סיעודיים. זה תמיד יושב בקטגוריות האלה, של מוצרי בית חולים, לא ראו אופנה, את לא רואה אופנה. את רואה שמנסים למכור לך חולצה מונגשת, ליד טיטולים למבוגרים. כזה, אמיתי, אמיתי לגמרי, וזה מזעזע, ואנחנו מנסים לשנות את הגישה הזאת.

תכלת: שמע, עכשיו באופנה זה היפסטרים שלובשים בגדים של זקנים, אז לענוד קטטר כזה או משהו יכול להיות מגניב.

נתנאל: יש בזה משהו. אני פחות מבין בקטטרים, אבל אני אעביר את זה הלאה להנהלה.

תכלת: לפי מה שבדקת, בפעם האחרונה שבדקת, אמרת שאתה רווק, שעכשיו אתה לא בזוגיות. עכשיו, זה מוזר לי, כי היה לך סרטון ב"כאן", סירטון הורס, היית הכוכב של הסרטון, שבו אתם מדברים על נכות. לא קיבלת המון תמונות מיוחדות ולייקים ודברים בפרטי, הצעות מגונות?

נתנאל: הפודקסט הזה יצטרך להיות משודר אחרי השעה עשר, אוקיי? אבל כן, קיבלתי, קיבלתי כמה עניינים. היו כמה, היו כמה. אבל אולי אני צריך לעשות איזה, עוד איזה קמפיין נוסף [צוחק] לרענן את השורות.

תכלת: אני הצעתי ל"כאן" שתהיה קבוע אצלם, שיהיה לך תוכנית.

נתנאל: אני לא יודע, אני, אני חושב… זה אפשרי, אני אף פעם לא אומר לא, בעיקר אחרי מה שזה מביא. אבל כן, היו לי כל מיני, הכרתי מלא אנשים מעניינים, בין אם זה למטרות כאלה ואחרות, שיתופי פעולה ויזמויות, מלא הרצאות שהזמינו אותי בזכות הקמפיינים האלה בסרטונים. אבל כן, היו לי גם כל מיני הרפתקאות אינטימיות שהשתיקה יפה להן, ו….

תכלת: [צוחקת] אוי, אוי, אוי, והעיקר אתה כזה "אני רווק, אני רווק, אוי, אוי, אוי"…

נתנאל: לא, תשמעי, אני רווק.

תכלת: נכה, אתה אשכרה נכה.

נתנאל: קודם כל כן, זה המקצוע שלי, אבל כן, אני חושב בכלל, תחום הזוגיות של אנשים עם מוגבלות זה נושא בפני עצמו. מצד אחד, יש מאוד רצון לחקור את זה ומלא… ואני מודה, שהיו לי מלא נשים שאמרו לי "שמע, זה מסקרן אותנו", אבל שם זה מתחיל ושם זה נגמר, מלעבור מ-, בסוף אתה אומר, רגע, מה, אני סתם איזה, סליחה על המילה, צעצוע? איזה גימיק חולף? אז מה, לאיפה זה הופך אותי, בתור נכה, בתור בנאדם, שהיא איתי רק בגלל שאני נכה, רוצה להבין מה זה, ומה? איפה בסוף ה-, איפה הגוף שלי? בסוף אני רוצה בית, אני רוצה משפחה, גם אם אני סתם רוצה להישאר רווק, הולל, קצת לשחק בגוף שלי, לנצל אותו וללכת.

 

[נעימת נושא]

תכלת: אוקיי, ושאלה אחרונה, אני רוצה לשאול אותך,

נתנאל: כן, אני פנוי!

תכלת: נתנאל, איפה נראה אותך עוד כמה שנים?

נתנאל: אה, השאלה הזאתי. איפה תראי אותי עוד 10 שנים? בפוליטיקה.

תכלת: פוליטיקה.

נתנאל: חד משמעית. בפוליטיקה, עמוק-עמוק בפוליטיקה. אני היום מסתכל בנציגות שיש לנו בכנסת או ליד הכנסת – אני לא רואה מישהו שמייצג אותי. הלוואי והייתי רואה. ואני לא מסכים עם האיש ברמה אידיאולוגית, אבל למען אנשים עם מוגבלות הוא לדעתי האיש שעשה הכי הרבה, אילן גילאון. מה אהבתי בו? שהוא היה בולדוזר, הוא לא היה "לא, אנחנו נכים, תודה שקיבלתם אות-", לא, הוא אמר "חבר'ה, אני באתי להילחם!" הוא היה פייטר, הוא היה נכנס בקירות…וחסר לי איזה משהו ב-, כיום בנציגות של היום, שאין אותה, ואני אחד שיודע לתת קצת מרפקים, אז אולי אני צריך את זה, אני אוהב את זה.

תכלת: יאללה, אני בעד, אני רואה את זה קורה.

נתנאל: את לא בעד, כי את לא תצביעי לי, בואי.

תכלת:  [צוחקת] אני אצביע לך,

נתנאל: את לא תצביעי לי, כי אני אומר לך…

תכלת: נתנאל, ספר את הבדיחה הכי טובה שאתה מכיר על, ספר את הדבר הכי מצחיק שקרה לך, על המוגבלות שלך.

נתנאל: אני אתן שתיים קצרות. האחת זה, אני אמרתי את זה באחד הסרטונים, [צליל כביש סואן ותקתוק רמזור אדום] שאני אוהב לראות אנשים חוצים במעבר חצייה, באור אדום, ואז אני אומר להם "אחי, זה לא שווה את זה". ואז את רואה את הפרצוף שלהם כזה מתעוות ש-, "נכון, אתה צודק, אתה צודק, אתה צודק", כזה, ואני בכלל נולדתי עם נכות, לא? לא שהפכתי להיות נכה מתאונה או מה. אני כזה מצביע ממש על הרגליים, [תכלת צוחקת] "אחי, זה לא שווה את זה". והם, כולם מתעוותים במקום, עוד שנייה מקבלים התקף לב באמצע המעבר חצייה [צוחקים]. כן, כן, הפרצוף priceless, באמת, תענוג. צריך לעשות את זה עם go-pro, הגיוני. 

הדבר השני שאני מת, אני גם אוהב לעשות את זה למוכרים במסעדות או בכל מיני כאלה שמוכרים בעיר: "יושב או לוקח"? עכשיו "לא יודע, אני יכול לקחת בישיבה?" כזה, הוא לא מבין. "אני כבר יושב, אני לא יודע", והוא כזה "יו, אחי, אתה יודע למה…", וכאילו מנסה להתפתל במקום, "אחי, לא חשבתי על זה", "אחי צוחקים איתך, תמשיך", כזה. עכשיו מסכן, הוא ילד בן 16, עושה עבודות קיץ, והוא כזה "לא, לא התכוונתי"… ואז פתאום אתה רואה את הבוס שלו – "כן, מה אתה צריך"? אפילו לא מוכן להסתכל לי בעיניים וזה, כזה, זה הורג אותי.

תכלת: או פוליטיקאי או סטנדאפיסט, שזה אותו דבר, חיים.

נתנאל: לגמרי. אני אומר רגע, למה צריך כל כך הרבה רצינות בכנסת? גם ככה אין רצינות, לפחות שיהיה מגניב, לפחות שיהיה סיבה 

[נעימת סיום]

תכלת: תודה רבה באמת שהיית איתנו, נתנאל יהודה הלוי, מאוד נהניתי לראיין אותך, שיהיה לך בהצלחה.

נתנאל: סבלתי כל הריאיון [צוחק].

תכלת: ונראה אותך בקרוב בפוליטיקה, נצביע לך.

נתנאל: או ברחוב, ליד הבית.

תכלת: כן, או בשכונה. תקשיב, אתה הולך אצלי בשכונה, כל הבנות מסביבך, ככה זה, באמת, הוא בא בפלורנטין, על המדרכה,

נתנאל: תכלת, תכלת, תכלת,

תכלת: חצי קשת, כולן מקשיבות לו,

נתנאל: תכלת,

נתנאל: נופלות לרגלייך, לכיסא.

נתנאל: תכלת, נכה מוכר [צוחק]

[אות סיום]

קריין – עומר סנש: אנשימעם, פודקאסט של אנשים עם מוגבלויות. מבית מועדון צרכנות עדיף ופודקאסטיקו. 

 

תכלת גינס: לפרטים והצטרפות למועדון עדיף גילשו אל adif.org.il

 

סנש: עד כאן פרק של אנשימעם. הירשמו לאנשימעם ביישומון ההסכתים האהוב עליכם, דרגו אותנו והמליצו לחברים. 

 

אם אתם אנשימעם, או שיש לכם סיפור מעניין או הערות על התוכנית, דברו איתנו: anashimim@podcasti.co.

 

אנשימעם. עורך עידו קינן, מגישה תכלת גינס. הופק על ידי מועדון צרכנות עדיף בשיתוף עם פודקאסטיקו. פודקאסטיקו – מפיקים פודקאסטים מעולים.

 

תכלת גינס: הפודקאסט אנשימעם הופק על ידי פוווודקא- אה… פווווד- קאסטיקו. פודקאסיקו? [צוחקת] [\מוזיקה נפסקת] פוווד-קאסטיקו. פוד–  [נושפת בשפתיה ולשונה ברעש] אני אומרת את זה נכון עכשיו?

 

עידו קינן: כן.

 

תכלת גינס: התאמנתי בבית [מוזיקה חוזרת] [תכלת צוחקת] [מוזיקה מסתיימת]

 

[מאחורי הקלעים]

 

תכלת: טוב.

 

עידו: זה עדיין רץ. דבר בבקשה, תן לנו באלאנס.

 

נתנאל: איי איי סיי. כזה? 

 

עידו: עוד, עוד. 

 

נתנאל: אה מה למה ככה?

 

עידו: עוד: שלום, אני, אחד, תספור עד עשר.

 

נתנאל: אה, עד עשר? אין לי אוויר לחמש. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, נגמר לי.

 

עידו: סבבה.

 

[\סיום אות פתיחה

פודקאסטים נוספים

צור קשר

אנחנו תמיד שמחים להיות בקשר עם החברים שלנו. יש לך רעיון בשבילנו? הצעת שיפור? רוצה לתת הנחה לקהילה שלנו? מלא את הטופס ונדבר.

שירות הלקוחות: 03-3030309

ימים א'-ה' בין השעות 9:30 – 16:00

צור קשר

אנחנו תמיד שמחים להיות בקשר עם החברים שלנו. יש לך רעיון בשבילנו? הצעת שיפור? רוצה לתת הנחה לקהילה שלנו? מלא את הטופס ונדבר.

שירות הלקוחות: 03-3030309

ימים א'-ה' בין השעות 9:30 – 16:00

אנחנו תמיד שמחים להיות בקשר עם החברים שלנו. יש לך רעיון בשבילנו? הצעת שיפור? רוצה לתת הנחה לקהילה שלנו? מלא את הטופס ונדבר.

שירות הלקוחות:        03-3030309

ימים א'-ה' בין השעות 9:30 – 16:00

.