שניה לפני שממשיכים...

האם את/ה לקוח
של ?

טומי מספר

טומי ברעייר – ראיון עם ניצול שואה

ילד של השואה

נולדתי אל תוך המלחמה בהונגריה בשנת 1942. אמא שלי ילדה אותי בבית חולים שהיה בחסות הגסטפו, זאת אומרת היא הייתה היהודייה היחידה. מיד אחרי הלידה הוציאו אותי מחדר הלידה ושמו אותי במיטה נפרדת, כדי לא לערבב אותי יחד עם הילדים הנוצרים. מעל המיטה לי שמו סימן של מגן דוד.
לא רצו לשחרר אותי מבית החולים אם אימי לא תשלם כופר. אם המשפחה שלי או הקהילה היהודית של אז לא היו משיגים את הסכום, אני לא יודע איפה הייתי היום.
ב-1941 גייסו את אבא שלי לפלוגות עבודה לעבודות כפייה. הם היו בדרך לאוקראינה בדרך לעשות את הביצורים. אחרי כמה ק"מ עם מכות הוא נפל בדרך ואיזה עגלון מצא אותו גוסס והמזל שהוא היה די קרוב לבית. הנחמה שיכולנו להביא אותו לקבורה.

ילד קטן בשואה

החיים בגטו
ב-1944 הגרמנים נכנסו, אני בן שנתיים.
גירשו אותנו מהבתים בשביל הגרמנים.
עבר אדם עם רמקול ואמר שבתאריך ובשעה עלינו לצאת מהבתים ולהגיע לכיכר.
יכולנו להביא חבילות עד 30 קילוגרם ואת כל דברי הערך.
הונגריה הייתה סגורה מבחינה תקשורתית, אנחנו היהודים בהונגריה, לא ידענו שיש אושוויץ.
לא ידענו בכלל שיש השמדה כי התקשורת הייתה כל כך סגורה שאף זבוב לא היה יכול להיכנס לשם.
הקימו שני גטאות בעיר שלי, בדברצן. גטו אחד גדול וגטו אחד קטן.
הגטו הגדול היה בשביל לאכלס גם את אותם יהודים שנמצאים בפרברי העיר שלנו שהיא עיר מחוז.
בגטו הקטן הכניסו את אותם אנשים שאינם מסוגלים לעבוד, זאת אומרת נשים בהריון, תינוקות, ילדים ונכים, זאת אומרת אלו אנשים שכבר לא מסוגלים ללכת.

מהגטו למחנות ההשמדה

יום אחד בלילה יצאה פקודה לקום וללכת לכיוון תחנת הרכבת.
עד היום יש לי כל כך הרבה שאלות לאמא שלי: איך היא סחבה אותי, ילד בן שנתיים, על הידיים? על הרגל? 10 ק"מ.
אני לא יודע איך היא עשתה את זה. הצעידו אותנו לתחנת רכבת, 10 ק"מ ברגל, עד לתחנת רכבת נידחת .
שם חיכו לנו כל הזנדרמריה ההונגרית והגסטפו הגרמני, ודחסו אותנו לתוך הקרונות שהיו להם כבר מוכנים איתם.
אמא שלי נלחמה לאחוז בי, ובסוף מצאתי את עצמי בידיים של הסבא והסבתא שלי שהם היו איתנו ביחד.
פה אני רוצה להזכיר את ההורים של אשתי שהיו גרים מהעיר שלי בערך 60 ק"מ קו אווירי.
בעיר מחוז הבאה שאספו את היהודים, עלתה אישה, מסתבר שזו הייתה אמא של אשתי שהיא הייתה בהריון עם האישה שלי.
מכיוון שהייתה עם ילדה קטנה דחסו אותה גם בקרון של אותם אנשים ששלחו אותם לאושוויץ. זה אומר שאני ואשתי הכרנו אפשר להגיד "מגיל 0".
הרכבת עצרה ומי מי שהיה אחראי על התהליך הזה זה אדולף אייכמן, מי שנתפס פה נשפט והוא היה האדם שהיטלר מינה אותו על השמדת יהדות הונגריה.
הוא אחראי על 800,000 יהודים שנרצחו באושוויץ.
אז היו צריכים לקבל את האישור של אייכמן והפקח שהעביר את האישור הזה לסדרן, הוא החליף בין המספרים של שתי הרכבות: אחת לאושוויץ ואחת למחנות העבודה.
זה אומר שאלו שהיו צריכים ללכת למחנות העבודה, הצעירים, הדודים שלי, ילדים בגיל 10 ומעלה שמסוגלים לעבוד, נשלחו למחנות ההשמדה בטעות, ואנחנו, עם המבוגרים הנכים, הנשים בהריון נשלחנו למחנות העבודה וזו הסיבה שאני עכשיו יכול לדבר איתך.

החיים במחנות העבודה

הוכנסו לצריפים, בבגדי פסים, אחרי שהפשיטו וטיהרו אותנו.
ישנו 100 אנשים על דגשים מזרוני קש. אבל אמא שלי והסבא והסבתא שהיינו ביחד היו צריכים לצאת לעבודה, לאמא יצא לעבוד בחקלאות. זה היה מצד אחד טוב כי מצד אחד היא הייתה יכולה להגניב ירקות, גזר, קולורבי, כל מה שהיה שם והיא יכלה להגניב לתוך הצריף ולהאכיל אותי.
יצרנו מן "פטנט" שיעשו חולים תורנים.
זאת אומרת, ילכו אל הרופא היהודי והוא ירשום להם שהיום הם לא יכולים לצאת לעבודה מסיבה רפואית.
אותם אנשים נשארו בתוך הצריפים והם היו אלו שהיו שומרים על התינוקות.
הגענו למחנות כ-1231 ילדים מדברצן. הג'וינט שחזרנו צילם אותנו, חזרנו כ-70.
במשך שנה וחצי היינו בתוך המחנות.

בחזרה להונגריה

עם סיום המלחמה, אחרי השחרור חזרנו להונגריה.
הסבא והסבתא שלי חזרו מכיוון ולסבא שלי היה בית דפוס הכי גדול באזור המזרח, בית דפוס ענק.
לסבא שלי קראתי "אבא", כי הוא גידל אותי מאז שאבא שלי הלך לעולמו.

הוא חזר כי לפני המלחמה כי הוא עשה את המילון העברי-הונגרי שכתב אדם מנהיים והוא רצה לסיים את זה. הוא רצה לראות אם הבית דפוס נשאר, אם לא בזזו אותו, אם לא פרצו אותו.
הוא מצא את בית הדפוס , סיים את המילון ועלה לישראל.
היה הסכם בין פלסטין ובין הונגריה שהמבוגרים יכולים לעזוב את הונגריה.
הצעירים, שהיוו כוח עבודה, לא קיבלו אישור לעזוב.
היינו צריכים לשרת את המדינה, ואני טומי ברייער, בן ה-5 ,לא יכולתי לעזוב כיוון שאני בבוא הימים אני צריך לשרת, להתגייס לצבא .

לבד עם אמא
אני ואמא שלי נשארנו לבד בהונגריה, בדרבצן.
הקהילה היהודית הייתה מאוד מאורגנת, הכניסו אותנו לתוך בית יתומים, כי ההורים לא יכלו לשמור עלינו בשעות היום. היינו שם כ-170 ילדים.
הלכנו הביתה רק לישון מאוחר וחזרנו מוקדם. שם הכניסו באנו את הציונות, , לימדו אותנו את הא'-ב', לימדו אותנו על ארץ ישראל, סיפרו לנו על מלחמת העצמאות שהייתה, זאת אומרת שילדים יבינו את זה. שם גדלתי, שם הייתי עד גיל בית ספר יסודי.

טומי ואימו

קרקע לא בטוחה
לא הספקתי להיות בבית ספר תיכון יותר מכמה שבועות ואז פרץ מרד בהונגריה.
המרד היה נגד הכיבוש הרוסי. ההונגרים התמרדו וברגע שהתמרדו אז אמרו בואו ניקח גם את היהודים. הכינו רשימות של הקהילה היהודית.
בעלה של המורה שלי בכיתה ה', האישה הטובה הזאת, המלאכית הזאת,ראה את השם שלי בתוך רשימה שהם רוצים להוציא להורג בתליה בתוך שלושה ימים.
במהלך המרד היה מותר לירות בכל אחד בלי משפט, להרוג.
היה עוצר , מהחשיכה עד הזריחה אסור להימצא ברחובות.
המורה שלי סיכנה את החיים שלה בערב, בעוצר, התגנבה לאמא שלי ואמרה לה: "גברת ברייער עוד 3 ימים יתלו את הבן שלך ויוציאו אותו בתלייה". ואז היא באה בהצהרה שצריך להבריח אותי מהונגריה.
אמא שלי לקח החלטה מאוד קשה כדי להציל אותי . הסכימה שאני צריך לברוח.
תוך יומיים זייפו לי תעודות והצמידו אותי למשפחה יהודית שגם ברחה עם תאומים שהם גם כן היו נידונים למוות. בתעודות כתבו שאני הבן שלהם.
אני לא זוכר, איך נפרדתי מאמא שלי, חיבקתי אותה? נישקתי אותה?
אני לא זוכר. ואז יצאנו לדרך לבודפשט.

הבריחה

בבוקר הגענו לבית הכנסת בבודשפט ששם קיבלנו את התעודות המזויפות, שבהן כתוב שמותר לנו להיות כ-40 ק"מ לפני הגבול של הונגריה-אוסטריה.
ככה מבודפשט המשכנו ברכבת לכיוון אוסטריה ,ישבתי על ליד ההורים "המאמצים שלי" והייתי צריך ללכת לשירותים.
היה לי תרמיל שאמא שלי הכניסה בו הרבה דברים טובים. היא חשבה שאני עוזב אותה אז אני אגיע אחרי יומיים לישראל אז הכינה לי אוכל. שהלכתי לשירותים פגשתי בקונדוקטור (מבקר הכרטיסים) ,הוא תפס אותי ושאל: "ילד אתה בורח?"
אם אני אומר לו "כן" הוא יסגיר אותי. אם אני אומר לו "לא" אז אני לא יודע מה קורה.
אמרתי לו "כן" ככה באינסטינקטיביות. במקום להסגיר אותי, הוא אמר "תיזהר ילד כי בתחנה הבאה שזה תחנה ענקית יש ביקורת, שעוצרים את הרכבת, עוברים אדם אדם ומי שאין לו את תעודות האמתיות מורידים אותם או שמוציאים אותם להורג או ששים אותם בבית סוהר".
מרוב פחד כשהרכבת נוסעת פתחתי את הדלת וקפצתי מהרכבת.

לבד וקפוא בשום מקום

הייתי בן 14, וזה כבר היה לפנות ערב, זה היה חורף, נובמבר, קר.
לא ידעתי איפה אני . ידעתי רק דבר אחד שאסור לי להימצא במקום שיראו אותי כי יש עוצר.
מצאתי גשרון קפוא ונכנסתי מתחתיו והעברתי שם את הלילה כאשר אני כולי קפוא, צמא ורעב כי התרמיל שלי נשאר ברכבת.
עם הזריחה התחלתי ללכת לכיוון התחנה. הלכתי איזה 2-3 ק"מ שנכנסתי לתוך העיר בלי לדעת איפה אני. רציתי מאוד משהו חם או להיות במקום חם כי הייתי קפוא כולי. מצאתי איזה שהוא בית קפה פתוח וריק. הייתה שם גברת אחת ושאלתי "אני יכול לקבל ממך כוס תה וסנדוויץ' עם ריבה?". היא הסכימה ושאלה: "ילד אתה בורח? אתה יודע אם אתה בורח או אתה יודע איפה אתה נמצא?" אמרתי לה "כן".
תחנת המשטרה ממש קרובה, היא יכלה להסגיר אותי. אבל היא לא עשתה את זה. רצתה לעזור לי. "אתה יודע איך אתה עובר את הגבול?" "אני לא יודע איפה אני נמצא, אני רוצה לחזור לאמא שלי" .
היה לי כסף איתי. אמא שלי תפרה לי שקית קטנה מבד והיא הכניסה בו הרבה כסף, חסכונות שלה שבמידה והיא תצליח לעלות לישראל, אז יהיה ממה להתחיל.
זה הכסף שהיה לי ואמרתי לה "יש לי כסף", חשבתי שהיא רוצה בשביל התה והסנדוויץ'.
אז רציתי לשלם לה אז היא אומרת לי "לא, לא, לא, אתה לא יודע את הדרך, אני אביא לך מדריך, מורה דרך, הוא יעביר אותך את הגבול אבל צריך לשלם לו."
אני בן 14 והייתי צריך לקחת החלטות גורליות. הרוב היו ספונטניות, חלקיק שנייה הייתי צריך להחליט. באמת חיכיתי שם בבית קפה והגיע מורה דרך, לקח אותי לאיזה שהוא מקום ורק בלילה התחלנו ללכת. 3 לילות במסע כומתה אפשר להגיד.
הצטרפה אלינו אישה עם תינוקת ממש שנולדה לפני כמה שבועות. איתה הלכנו לכיוון הגבול.

כל מה שמפריד הוא 50 מטר

אני לא יודע אם הוא ידע, אבל הגבול כבר היה סגור הרמטית, אי אפשר היה לעבור את הגבול.
היו מגדלי שמירה, היו כלבים. אבל בכל זאת, אני הלכתי תמים אחריו, לא ידעתי מה יהיה, אני מאוד סמכתי שהכל ילך חלק.
הגענו כמה מטרים מהגבול, אבל כנראה הכלבים הריחו משהו. אז הרימו פצצת תאורה והכלבים התחילו לנבוח. הגענו קרוב מאוד ואז אנחנו שומעים קללות וירי למעלה ואור יום ואנחנו עומדים שם והמורה דרך ברח ואני והאישה והתינוקת נשארנו שם.
אני עומד ממסומר אל תוך האדמה, אני לא יכול לזוז, הפחד אכל אותי .
אני רואה שהם מתקרבים אלינו ונעמד ממש כמעט אף באף מולם, ידעתי רוסית.
אז אמר לנו הרוסי שהיה שם שאנחנו נסתובב מאיפה שבאנו ונתחיל ללכת. מרוב פחד עשינו את זה והתחלתי ללכת. אחרי איזה 10 צעדים אני שמעתי ירי. עכשיו אני לא יודע, חלקיק השנייה בדקתי את עצמי אם אני נפגעתי או משהו כזה ואני ראיתי שאני בסדר. ועשיתי דבר, שטוב שעשיתי אבל עשיתי דבר שהיה מאוד מסוכן לעשות.
התחלתי לרוץ ונפלתי על הברכיים, התחלתי לנשק להם את המגפיים, אני בכיתי הרבה והתחננתי בפניהם שיעזבו אותי ויתנו לי לעבור את הגבול. שדדו אותי, לקחו את הכסף, היה לי שעון זהב מאוד יקר, יקר תרתי משמע כי זה שעון. שלקחו את אבא שלי למחנות, לעבודות כפייה, הוא כבר הרגיש שהוא לא יחזור משם אז הוא הוריד את השעון ואמר לאמא שלי שברגע שאני אגיע למצוות שהיא תיתן לי את השעון הזה".
אז אמרו לי ש"תתחיל ללכת" אמרו לי תלך לכיוון הגבול, עכשיו הייתי 50 מטר מהדגל האוסטרי ואת ה-50 מטרים האלה עשיתי בריצה של זיג זג כבר אז, בלי שמישהו ילמד אותי בצבא, רצתי שאם רוצים לפגוע בי, שיהיה להם קשה. זה לקח לי 5 דקות שזה ריצה של 5 שניות. אחרי שהגעתי לדגל האוסטרי, לקחתי אויר והתחלתי ללכת דרך השביל ואחרי הסיבוב , הופיע שוב בוטק'ה משמר הגבול האוסטרי, מאוד נבהלתי.
מה אני אעשה עכשיו? יתפסו אותי? ימסרו אותי? לא יודע.
שעברתי מהבוטק'ה שם יצא שומר משמר הגבול של האוסטרים. ראיתי שהוא אדם חביב ושאלתי אותו "אני פליט ולאן אני הולך מפה?" הוא אמר לי בעוד 4 ק"מ מפה יש כפר, בתוך הכפר יש כבר מעיין גטו של פליטים, תלך לשם תקבל שם אוכל ושתייה, תלך לשם.
באמת הלכתי לשם מצאתי את הבית ספר, היו שם הרבה מאוד אנשים, קיבלתי באמת כוס תה ולחם. הנעליים שלי היו עטופות בוץ, לא יכולתי לנקות את זה. כשהלכתי רעש של קרקור של צפרדע, שאני הולך בתוך מים. בבוקר תפסו אותנו ושאלו כל אחד לאיזה מדינה הוא רוצה לנסוע. אני אמרתי שאני רוצה לעלות לישראל. ואז משם העלו אותנו לאוטובוס. אני חושב שאני ירדתי לבד ליד בית הכנסת הגדול באוסטריה כי זה היה מרכז משם אני כבר ידעתי שאוכל להסתדר וזה לא היה ככה.

לאן תלך? ישראל

הורידו אותי לבד בבית הכנסת, והתחלתי לחפש בפחים אוכל. באחד הפחים מצא אותי אדם, נעמד מולי אדם ושואל אותי בהונגרית: "מה אתה עושה ילד?" אז אני אומר לו "אני רעב, אני מחפש אוכל". אז הוא אפשר להגיד שהוא אימץ אותי, הוא לקח אותי איתו למלון שהוא היה בו.
הוא לקח אותי למסעדה. אמרתי לו "תראה אדוני, אני יהודי ואני דתי ואני רוצה אוכל כשר, אם אתה יכול לקחת אותי למסעדה כשרה?" הוא עשה את זה. שמה אכלנו במשך כמה ימים שהיינו איתו, אחרי שאכלנו הוא לקח אותי אליו למלון, התרחצתי והוא לקח אותי לאחד הכלבו, החנויות הגדולות האלה, הקניונים, אחד הקניונים הגדולים בווינה הוא הלביש אותי בבגדים וגם להחלפה.
ככה ביליתי איתו במשך שבועיים וראיתי שהעסק הולך לכיוון שזהו אני הבן שלו ואני אשאר איתו. באיזה שהוא מקום לא העזתי, התביישתי או שלא היה לי נעים ואמרתי לו "אני המטרה שלי זה לעלות לישראל, הסבא והסבתא שלי נמצאים שם והייתי מאוד מאושר אם היית עוזר לי". עוד לא הספקתי להגיד את המשפט הוא כבר אמר "בוא נלך לשגרירות", הוא סידר לי את העלייה.
כאשר הגעתי כבר לשגרירות הוא סידר לי האדון הזה שמצא אותי את הכל. שאלו אותו אם הוא רוצה לעבוד ויש מסע של סוסים להביא אותם לישראל, מוניות מסע אם הוא מוכן לעבוד, הוא יקבל סכום טוב של כסף והוא אמר כן והוא רצה שאני אבוא איתו. אני לא רציתי לבוא איתו, אני רציתי לעלות דרך עליית הנוער, סוכם בינינו שמתי שהוא יגיע לישראל הוא ירים טלגרמה, כי לא היה טלפונים אז ואז הסבא והסבתא ואני נבוא ונגיד לו תודה שוב.

מתחילים מחדש

אחרי חצי שנה, אני הגעתי לישראל .אמא שלי לא הייתה יכולה לצאת כי היא צעירה והיא צריכה לשרת את המדינה. היא קיבלה תעודה מזויפת מהחברה שלה מסמך שהיא פרזיטית, היא לא מסוגלת לעבוד, היא לא משרתת את המדינה, המדינה לא צריכה אותה וצריכים להעיף אותה מהמדינה. העיפו אותה אז היא עלתה לגאלית לישראל ואז שהייתי בפנימייה גיליתי אותה דרך השער הראשי באה לקראתי אישה שמעוד מוכרת לי.
אני הייתי מאוד קשור אליה והיא הייתה מאוד קשורה אליי בגלל מה שקרה. הראש שלי תמיד היה אל אמא שלי. כאשר הגעתי שוב לא זכרתי איך קיבלתי אותה, כמו שלא זכרתי איך נפרדתי ממנה מרוב התרגשות.

התמודדות ארוכת שנים

אני מרצה בכל רחבי הארץ וגם בגרמניה ובעקבות שאני מכה על חטא שלא רציתי לשמוע את אמא שלי. אז עוד לפני שיצאתי לפנסיה התחלתי כבר בבית ספר. אני בן 77, גמלאי והייתי איש חינוך במשך 45 שנים. הייתי סגן מנהל בית ספר של תיכון גדול של 1600 תלמידים ואני ממשיך עוד להתנדב עם אשתי בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים מידי 20 שנה.
בגיל קטן כזה אני לא חשבתי שקולטים את הדברים וזה נותן לי המון, לי אישית וזה נותן לי לחיות את המחר. אני מאוד רציתי ילדות, כשהגעתי לפה אמרתי וואו משהו בי התפרץ בי, אני רוצה להיות בין ילדים ואני רוצה שיהיו לי הרבה ילדים ואני רוצה שלא יעברו מה שאני עברתי.

חיים מלאים בהנאה ועזרה לזולת

היום אני חי, יש לי הרבה מאוד תחביבים. א' הגינה, אני זכיתי במקום שני בארץ בגינה היפה ביותר בין הגננים החובבים. ויש לי מין סטודיו שבו אני עוסק בפיסול, בצורפות, עכשיו אני לומד צורפות שנה בתור תחביב. מפה הזכוכית עשיתי חרוזי זכוכית. זאת אומרת כל דבר שקשור לאומנות אני עושה. הפכתי את הראש שלי אל הידיים. הכוונה קודם מילאתי את הראש בלימודים, תואר ראשון, תואר שני ועכשיו אני מתעסק עם הידיים שהן כבר רועדות כי אני בגיל כזה שאני לא כל כך יציב אבל זה בסדר.
אני מאוד עוזר, בפרט לאותם הילדים שנמצאים באותו מצב שאני הייתי, מצב קשה. אני אימצתי ילדה מאתיופיה למשך 8 שנים, ילדה שהיה לה הרפס על המוח ולא תקשרה, לא דיברה, מאוד אינטילינגטית. אמרתי "צריך לקנות לה מחשב נייד". הלכתי לעבוד, בתור פנסיונר, הרווחתי קצת כסף ואת הכסף הזה אמרתי לבעל הבית "אל תשלם לי, בוא תקנה לי נייד בשביל הילדה". עוד לא הספקתי להוציא את המשפט, הבאנו מחשב נייד לילדה היא הייתה יכולה אז לתקשר עם המחשב.

ממני אליכם

מה המסר שלי? שאין לנו מדינה אחרת, שיוויון, עזרה לזולת, בעיקר עזרה לזולת. זה מרגיז אותי מה שקורה היום, האי שיוויון, ללא עזרה ניצולי שואה הולכים לעולמם. רק אהבה של המדינה למרות הקשיים ויש קשיים. אין אין אין מדינה אחרת, מי שחווה את האנטישמיות ואת החו"ל, אולי טוב להיות בחו"ל לנופש, אבל לא לצמיתות. המקום שלנו, המקום של כולם, מקומכם זה פה.
תמיד לאגור כוחות והלא להתייאש והחיים יפים וצריכים לקחת כל דבר ברוח טובה, זאת אומרת יש עתיד (לא הפוליטי) אבל יש עתיד. צריך להתמודד, החיים לא קלים. קודם כל תהיה בן אדם ותלמד לחיות וזה מתוך הניסיון שהיה לי.

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print
שיתוף ב email